גזר דין בתיק ת"פ 29651-10-10

1.      הנאשמים הורשעו, על יסוד הודאתם בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של נשיאת נשק, לפי ס' 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); איומים, לפי ס' 192 לחוק. בד בבד, הורשע נאשם 1 בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי ס' 379+ 382(א) לחוק; וירי באזור מגורים, לפי ס' 340א לחוק.

2.      הנאשמים, שני אחים, הורשעו בכך שביום 23.9.10, בחצות הליל או בסמוך לכך, עצרו ביחד עם אחר את רכבם של פריד אבו עמאר ובן דודו אדם אבו עמאר, סמוך לבית ספר תיכון "עמל" שם שימש הנאשם 1 כשומר. הנאשם והאחר דרשו לדעת מדוע פריד ואדם חלפו במקום, האחר ביצע חיפוש ברכב ודומם את המנוע, פריד ניסה להתנגד, האחר בעט בחזהו, נאשם 1 אחז בסכין, נאשם 2 שלף אקדח, העבירו לנאשם 1 אשר ירה ירייה אחת על הקרקע סמוך לרגלו של פריד וירייה אחת באוויר, השלושה הושיבו את אדם ופריד על הקרקע ורק לאחר התערבותו של האחר הניחו להם ללכת לדרכם אך לא לפני שאיימו עליהם לבל יעברו במקום. עוד באותו הליל, בערה באחיו של פריד, רפאת אבו עמאר, חמתו על מעשיו של נאשם 1 באחיו ובן דודו והוא יצא לחפשו ללא הצלחה. למחרת היום, סמוך לשעה 23:00, יצא רפאת ברכבו ביחד עם פריד ורביע אבו עמאר לחפש אחר נאשם 1 סמוך למקום עבודתו. בהגיעם למקום, הבחינו בנאשם 1 יושב ביחד עם עומר אבו חטאב בתוך רכב החונה סמוך לבית הספר "עמל", השלושה העמידו את רכבם במקביל לרכב בו ישב נאשם 1, רפאת יצא מרכבו והתקרב לנאשם 1 בעודו אוחז באקדח, נאשם 1 ירה לעברו ירייה אחת, רפאת ירה לעבר נאשם 1 לפחות 8 יריות, מתוכם 2 יריות חדרו לתוך הרכב ואחת פגעה במכסה המנוע, כתוצאה מהירי נפגע נאשם 1 בראשו ובידו ועומר נפגע באזור האגן, או אז נמלטו השלושה באמצעות רכבם מהמקום כשהם מותירים את נאשם 1 ועומר להתבוסס בדמם וללא שהזעיקו עזרה.

3.      בעניינו של נאשם 1 הוגש תסקיר מטעם שרות המבחן, ממנו עולה כי הנאשם בן 22, רווק, טרם מעצרו התגורר בבית הוריו בפזורה הבדואית הסמוכה ליישוב לקייה. הנאשם בעל תעודת בגרות מלאה, ריצה עונש מאסר לאחר תום לימודיו בגין עבירת אלימות, לאחר שחרורו החל לעבוד כמאבטח בבית ספר "עמל" בלקייה עד למעצרו בתיק דנא. הנאשם מודה במיוחס לו אך התקשה לקחת אחריות על מעשיו, טשטש את מעורבותו הפלילית, נטה להשליך אחריות על גורמים חיצוניים והתמקד בתחושת קורבנות עצמית. שרות המבחן התרשם מקושיו של הנאשם לבחון את מעשיו בעין ביקורתית ומהיעדר מודעות לדפוסי התנהלותו האלימים, כן התרשם כי האירוע התרחש על רקע מאפייני אישיות אלימים בצד פגיעה בתחושת כבוד עצמי ותגובה אימפולסיבית. לאור האמור לעיל ונוכח הכחשתו של הנאשם כל צורך בטיפול, נמנע שרות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.

4.      כראיות לעונש מטעם המאשימה, הוגש העתק מגיליונות הרישום הפלילי של הנאשמים מהם עולה כי לחובתו של נאשם 1 עומדות שתי הרשעות בגין עבירות אלימות בגינן ריצה תקופת מאסר בפועל בת שנה; כן עולה כי בית משפט לנוער בבאר שבע קבע כי נאשם 2 ביצע עבירה של היזק לרכוש בתנאים מחמירים אך נמנע מהרשעתו והטיל עליו עבודות שירות וקנס.

5.      כראיות לעונש מטעם נאשם 1, הוגש מכתב ממנהל בית הספר בו עבד הנאשם כמאבטח המעיד כי הנאשם ביצע עבודתו באחריות ולשביעות רצון המערכת.

6.      אמם של הנאשמים, הגב' דלאל אלאסד, העידה מטעמם על משפחתם בת 6 נפשות, המתגוררת ביחד עם הסבתא, אבי המשפחה והסבתא חולים, הנאשמים מסייעים לאם לסעוד אותם ונושאים בנטל כלכלת המשפחה. 

7.      בפתח טיעוניה לעונש, הבהירה ב"כ המאשימה כי הנאשמים נטפלו למתלוננים לאחר ששבו מעבודתם בשעות לילה מאוחרת וללא כל התגרות מצידם. ב"כ המאשימה הדגישה כי הנאשמים היו מצויידים בסכין ובאקדח וללא כל מורא מהחוק או עכבות, ירו לעברם של המתלוננים על לא עוול בכפם. לשיטת המאשימה, אין בעובדה שאיש לא נפגע כדי להקל על הנאשם באשר אבן הבוחן מצוי בפוטנציאל הסיכון הטמון במעשה ולא בתוצאותיו. משנה חומרה נעוץ, לטענת ב"כ המאשימה, בכך שנאשם 1 ביצע את המעשים בהיותו מאבטח במקום שבמסגרת תפקידו אמון היה על שלום הציבור, מה גם שהנאשמים איימו על המתלוננים לבל תדרוך כף רגלם בשטח שהוא ציבורי. לשיטת המאשימה, העבירות ונסיבות ביצוען מלמדות על נאשמים אימפולסיביים, אלימים ומסוכנים לציבור, אשר אינם בוחלים באמצעים על מנת להתעמר באחרים באלימות ובבריוניות על לא עוול בכפם; והודגש כי נשק מהווה כלי מוות שאין לדעת מה תהיינה תוצאות השימוש בו. בעניינו של נאשם 1 נטען כי מעשיו חמורים יותר יחסית לנאשם 2, התנהגותו האלימה הולכת ומסלימה עם השנים כפי שעולה מגיליון הרישום הפלילי שלו ומתסקיר שרות המבחן ויש להעביר לו מסר ברור לפיו החברה לא תסכין עם התנהגותו האלימה והאימפולסיבית. בעניינו של נאשם 2, נטען כי חרף העובדה כי ניתנה לו ההזדמנות לשפר את דרכיו, בחר לחבור לנאשם 1 ולבצע את המיוחס לו. ב"כ המאשימה יספה ועמדה על חומרתן של עבירות האלימות הפושות בחברה ישראלית, במהלכן נעשה שימוש לא אחת בנשק חם העלול להביא לתוצאה קטלנית, כך שנדרש למגר את התופעה ביד קשה. ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשמים מאסר בפועל ארוך ומרתיע, מאסר על תנאי ארוך ומרתיע, קנס כספי ופיצוי למתלוננים, בייחוד לפריד.

8.      בטיעוניה לעונש, פתחה ב"כ נאשם 1 וטענה כי לאחר תיקון כתב האישום, העבירות המיוחסות לנאשם מצויות בסמכות בית משפט השלום ואינן חמורות, למעט עבירה אחת של נשיאת נשק המצויה בסמכות המחוזי. ב"כ הנאשם הדגישה כי הירי בוצע לצורך הפחדה וכי העונש המירבי הקבוע בצידו עומד על שנת מאסר, כן הודגש כי עבירת התקיפה יוחסה לו אך בשל נוכחותו במקום ובפועל בוצעה ע"י האחר. לשיטת ב"כ הנאשם, הנאשם ביקש למלא את תפקידו ולהגן על רכוש בית הספר עליו הופקד לשמור, במסגרת זו ביקש לבחון את מעשיהם של המתלוננים במקום, בשל התנגדות המתלוננים התפתח עימות בין פריד לאחר, או אז ירה הנאשם באקדח ירי אזהרה לכיוון הקרקע ובאוויר על מנת להרגיע את הרוחות, כך שהמניע שלו לא היה עברייני. הודגש כי הנאשם לא הרים יד על המתלוננים ולא הייתה כל תוכנית מוקדמת לנקיטת אלימות. ב"כ הנאשם הבהירה כי בפועל אף אחד מהמתלוננים לא נפגע ולא נגרם כל נזק. לשיטת ב"כ הנאשם, ביחסים שבין הנאשם למתלוננים נענש הנאשם ללא כל פרופורציה למעשיו, נוכח העובדה כי למחרת היום נורה בראשו ובידו ע"י אחיו של פריד ועל כך אין חולק, עד היום סובל הנאשם מכאבים ומטראומה נפשית. עוד יספה וטענה ב"כ הנאשם כי הנאשם מנהל אורח חיים נורמטיבי, עברו הפלילי מסתכם בעבירה אחת שבוצעה על רקע גיל ההתבגרות לפני 6.5 שנים ושרות המבחן התרשם מהיעדרם של דפוסי התנהגות עבריינים, האירוע היה חריג ולאחריו השלים הנאשם תעודת בגרות מלאה, מאז עובד הנאשם במקום קבוע, הוא עובד ממושמע, אחראי ומסור ומסייע בכלכלת הבית ובטיפול בסבתו החולה. עוד נטען כי העבירה דנא בוצעה לא מתוך כוונה לפגוע אלא בשל מוטיבציית יתר של הנאשם בביצוע עבודתו. בעניין תסקיר שרות המבחן, נטען כי התסקיר מסתמך על עובדות שגויות, הסכסוך שנתגלע בין משפחות הנאשמים והמתלוננים נובע מהאירוע השני בכתב האישום, כך שהנאשם לא פעל באירוע על מנת להגן על כבודו ועל כבוד משפחתו וכנגזרת- לא התחמק הנאשם מאחריות כפי שקצינת המבחן שגתה לחשוב. ב"כ הנאשם טענה עוד לאכיפה סלקטיבית שכן האחר, ראסמי אלאסד, לא נחקר משטרה וכל שכן לא הוגש נגדו כתב אישום למרות שהנאשם מסר את שמו לידי המשטרה. מכאן, נטען, כי אין המדובר באירוע חמור המחייב את מאסרו של הנאשם. על כן, ונוכח מדיניות הענישה, עתרה ב"כ הנאשם להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם. 

9.      בטיעוניו לעונש, פתח ב"כ נאשם 2 והדגיש כי חלקו קל יחסית לזה של נאשם 1 באירוע ומסתכם בכך שהחזיק אקדח אותו מסר לנאשם 1. נטען כי הנאשם נעצר בעטיין של העבירות החמורות נשוא כתב האישום המקורי, עבירות אלו נמחקו מטעמים ראייתיים מכתב האישום ומכאן שנגרם לנאשם עוול הן בעצם המעצר והן בניהולו של ההליך בבית משפט המחוזי ולא בשלום. ב"כ הנאשם הדגיש כי הנאשם 2 לא נטל כל חלק באירוע השני לכתב האישום. עוד נטען, כי עסקינן בנאשם בן 20, שעבד טרם מעצרו, אין לו הרשעות קודמות, עברו הפלילי מתמצה בתיק ללא הרשעה בגין עבירה של היזק לרכוש. בנסיבות אלו ונוכח מדיניות הענישה, עתר ב"כ הנאשם להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם.

10.  הנאשמים הביעו צער וחרטה על מעשיהם ונאשם 1 מסר כי הינו פועל להשגת סולחה בין המשפחות.

11.   דיון: הנאשמים הורשעו בעבירות חמורות של איומים באמצעות אקדח שנשאו באמתחתם ונאשם 1 הורשע בנוסף בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ובירי באזור מגורים. חומרתו של האירוע בעשיית דין עצמי ובנטילת החוק לידיים, עת חברו להם שלושה רעים ואיימו באמצעות אקדח על אחרים לבל תדרוך כף רגלם במקום, אשר הינו ראוי לציין מקום ציבורי, באמצעות אקדח ותוך כדי שימוש באלימות ואף בירי שתכליתו להפחידם. העבירות בוצעו בסמוך למקום עבודתו של נאשם 1 כמאבטח בית הספר ולכך נודעת משנה חומרה שהרי נאשם 1 מעל בתפקידו ופגע בעוברי אורח בעת שהיה עליו לעמוד על המשמר ולהגן על הסדר הציבורי במקום. רבות נכתב על תת תרבות הסכין ועל הנשק חליפו, בחלוף העיתים אנו עדים לתופעה ההולכת ופושה בחברתנו בה נושאים אנשים נשק על גופם או בקרבתם וממהרים לשלפו ולעשות בו שימוש נואל ככלי לפתרון סכסוכים ולעיתים בעטיו של פעוט ושולי. אכן ליבתה של חומרת התופעה בפוטנציאל הסיכון הטמון בה וכדברי בית המשפט העליון: "יש ליתן משקל בכל מקרה לסיכון הגלום בכך שנשק בעל פוטנציאל קטילה מוחזק מבלי שיש עליו ועל בעליו פיקוח מוסדר של הרשויות, כאשר המחזיק נתון תמיד לסיכון שיתפתה לעשות שימוש בנשק, ולא ברגעי לחץ ופחד" (ע"פ 3300/06 אבו סנינה נ' מ"י (לא פורסם). מתיאוריה למציאות, בענייננו לא ברור על מה ולמה נשא נאשם 2 נשק על גופו וכל שכן מדוע מצא לנכון להעבירו לידי נאשם 1. כבר נאמר לא אחת כי " מחזה שמערכתו הראשונה נראה אקדח, עשוי האקדח לירות במערכה האחרונה". בית המשפט העליון הביע עמדתו בעניין חומרתה של התופעה וההכרח לבערה, בהאי לשונא:

"כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו כי מידת העונש המוטל בגין עבירות המבוצעות בנשק, מושפעת מפוטנציאל הסיכון הרב הטמון בנשק המוחזק שלא כדין ומהעברתו מיד ליד ללא פיקוח. בבוא בית המשפט לגזור את הדין בעבירה של החזקה ונשיאה של נשק עליו להתחשב בנסיבות שבהן באה לידי ביטוי החומרה המיוחדת שבעבירה. בין היתר, ייתן בית המשפט דעתו על סוג הנשק המוחזק שלא כדין, על כמותו, על התכלית שלשמה הוא מוחזק ועל הסכנה המוחשית שיעשה בו שימוש (השוו ב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת ישראל [1]). כאשר מדובר בנשק שעל פי טיבו אינו מיועד להגנה עצמית, וכל כולו נשק התקפי רב עוצמה אשר השימוש בו יכול להביא להרג ללא הבחנה, יש בעבירת ההחזקה והנשיאה של אותו נשק חומרה מיוחדת"... בימים אלה, כאשר המציאות רוויה מעשי אלימות, פעולות חבלה וחשש מפני טרור הן בידי גורמים עוינים הן בידי גורמים קיצוניים חדורי מוטיבציה אידיאולוגית, יש לנהוג בחומרה מיוחדת בנושאי נשק בעל אופי התקפי כדי למנוע התדרדרות של המצב הרגיש... מן הראוי שיהיה בעונש כדי להרתיע מנפיצות התופעה העבריינית של החזקת נשק חם מסוגים שונים, נשיאתו והשימוש בו.... המציאות השוררת היום בארץ- זמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עמו פוטנציאל להסלמה באלימות העבריינית והאידיאולוגית כאחד- מחייבת מתן ביטוי עונשי הולם והחמרה ברמת הענישה" (ע"פ 1332/04, 1530/04 מ"י נ' יצחק פס ומתתיהו שבו (לא פורסם, ניתן ביום 19.4.04), עמ' 3-5).

בכך לא בא הקץ לאלימות, מעשה גורר מעשה, אחיו של אחד מהמתלוננים תר אחר נאשם 1 וביקש לנקום את נקמת השפלתו של אחיו. כך הורחב מעגל האלימות, שוב נורו יריות בטבורה של עיר, שוב הועמדו בסכנת חיים אנשים חפים מפשע ושלומו של הציבור הופר, נאשם 1 נפגע באופן ממשי ועד היום סובל מפציעותיו. מעגל האלימות חייב להיגדע באיבו ועל בתי המשפט להרים את תרומתם ולהעביר מסר ברור ומשמעותי למען יחכוך כל אדם בדעתו עובר לשימוש באלימות כאמצעי לתקשורת בין אישית, וכל שכן תוך שימוש בכלי נשק.

ב"כ נאשם 1 הטילה יהבה על מניעיו של הנאשם באירוע והעלה טענות עובדתיות בהיעדר כל תמיכה ראייתית וכל שכן שלא הוסכמו במסגרת הסדר הטיעון. על כגון דא אמר בית המשפט העליון:

"לעניין זה ביקשנו להעיר כי מנהג חדש בא למדינה, שנאשמים מודים בכתב אישום המוגש נגדם- בין לפני תיקונו של כתב האישום ובין לאחר תיקון בו- ובטיעון לגזר הדין מבקשים הם להסתמך על ראיות שלא הובאו כלל לבית המשפט בעת הכרעת הדין ואשר עניינן באירוע העבירה. מנהג זה ראוי לשרשו מהליכי בית משפט. הודאה בעובדות המתוארות בכתב אישום פירושה הוא שאותן עובדות הן המהוות תשתית לגזר הדין שייגזר על הנאשם. אם מבקש הנאשם להוסיף ולהסתמך, בטיעון לגזר הדין, על עובדות נוספות מן האירוע שלעניין, שומה עליו להסכים על כך מראש עם התביעה, ואפשר תבקש התביעה להוסיף ראיות מוסכמות נוספות משלה. ואולם באין הסכם על הבאתן של עובדות מתוך תיק המשטרה, אין זה נכון וראוי להסתמך על עובדות הנסבות על האירוע נושא הדיון, עובדות שאינן מתוארות בכתב האישום ואשר בעניינן לא נעשה הסכם בין הסנגוריה לבין התביעה כך על דרך הכלל וכך בענייננו" (ע"פ 8314/03 בן עווד נ' מ"י, תק-על 2005(2) 3016, עמ' 3017).

בעניינו של נאשם 1 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן המעיד על דפוסי התנהגות אלימים, צרף לכך את הכחשתו לחיוניותו של טיפול ולמד על החשש מפני מסוכנותו. מה גם שלחובתו עומדות שתי הרשעות בעבירות אלימות בגינן ריצה עונש מאסר בפועל במשך שנה אך לא היה בכך די על מנת להביאו לשנות את דרכיו. לקולא נשקלה פציעתו באירוע השני בכתב האישום והשלכותיה על חייו. 

מכח סעיפי האישום בהם הורשע כל אחד מהנאשמים, יש לעשות הבחנה ביניהם לעניין העונש.

בעת שיקולי הענישה נלקחו בחשבון הודאתם של הנאשמים, גילם הצעיר וחודשי מעצרם.